פצעים שהזמן לא מחלים

הם אומרים שהזמן מרפא הכל, אבל לא. זה לא ככה. הזמן לא מרפא את כל הפצעים, זה יותר ... הזמן יכול לגרום להופעת פצעים רגשיים שלא נרפאו באותה תקופה. ילדים הם אלו שמראים הכי הרבה לאורך זמן את העוצמה של פצעים רגשיים, שכן טראומה בילדות יכולה להיות מופעלת בהתנהגויות אגרסיביות וגם בהפרעות נפשיות בעתיד.

קיים קשר ישיר בין מצוקה פסיכולוגית מוקדמת להתנהגות תוקפנית אצל אנשים. כעת, הודות לצוות החוקרים מבית הספר הפוליטכני הפוליטכני השוויצרי בלוזאן (EPFL) זה צובר עוד יותר כוח מכיוון שהצליחו להוכיח מתאם זה. טראומה פסיכולוגית אצל ילדים יוצרת שינויים מתמשכים במוח, שינויים המקדמים תוקפנות בהמשך חייהם.

כולם יודעים שלמוח יש פלסטיות רבה, וחוקרים אלה חושבים שבזכות זה, אולי בעזרת כמה טיפולים ספציפיים, ההשלכות השליליות של טרנספורמציה מוחית זו עלולות להפוך. אבל אולי, עדיף שאנו כחברה נבין את חשיבותם של ילדים בקהילה שלנו ונטפל בהם, כדי שלא יצטרכו לסבול את הבלתי נסבל.

אלימות באנשים

הדבר הראשון שעולה בראש כאשר אדם אלים בחייו הבוגרים הוא לתהות כיצד ילדותו ודאי הייתה להפוך לאדם כה אכזרי ... מחשבה זו מתייחסת לטראומות הפסיכולוגיות שניתן לסבול במהלך הילדות. לחלק מהאנשים האלה יש גם שינויים במוח, דבר אשר ככל הנראה קשור לעובדה שחוויות שינו את התנהגותן.

צוות חוקרים מבית הספר הפדרלי לפוליטכני בלוזאן (EPFL), בראשות פרופסור כרמן סנדי, הצליח להדגים את הקשר בין טראומה פסיכולוגית, שינויים במוח ולכן גם ... הקשר שיש לכל זה עם ההתנהגות התוקפנית. של אנשים.

החולדות היו אלה שעזרו בניסוי זה. חולדה טרום גיל ההתבגרות שיש לה טראומה תהיה עם התנהגות תוקפנית לאחר שעברו שינויים מבניים במוח (אותו הדבר נצפה אצל אנשים אלימים). הפצעים הרגשיים והפסיכולוגיים שסבלו בילדותם משאירים חותם ביולוגי מתמשך על המוח. לילדים הסובלים, בנוסף לסבל, יש גם שינויים במוח שישנו את התנהגותם בעתיד, דבר שלא היה קורה אם לא היו סובלים מאותן טראומות או לפחות טופלו כראוי בכדי לשפר את רווחתם הרגשית.

יש מיליוני ילדים שכן נחשף ישירות לאלימות. הצורה הנפוצה ביותר של תוקפנות הרסנית מתרחשת בבית בצורה של אלימות פיזית, פסיכולוגית או ביתית. ההשפעה של צורות אלימות אלה על ילדים ובני נוער היא מורכבת, אך מה שברור הוא שהיא תהפוך אותם לאנשים אלימים ואף מסוכנים.

לחץ חמור משנה גם את מוחם של הילדים

לחץ קשה עלול לפגוע גם במוחו של הילד, על פי חוקרים בבית החולים לילדים ולוסיל פקרד ובית הספר לרפואה. החוקרים מצאו שילדים עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית ורמות גבוהות של הורמון הלחץ קורטיזול עשויים לחוות ירידה בגודל ההיפוקמפוס, מבנה מוחי חשוב בעיבוד הזיכרון והרגש.

למרות שנראו השפעות דומות במחקרים בבעלי חיים, זו הפעם הראשונה בה התוצאות משוכפלות אצל ילדים. החוקרים התמקדו בילדים במצבים קיצוניים כדי להבין טוב יותר כיצד מתח משפיע על התפתחות המוח. הם לא מתייחסים ללחץ של הכנת שיעורי בית או דיונים בבית, אלא של לחץ פוסט טראומטי, של טראומה פסיכולוגית. ילדים מרגישים שהם תקועים באמצע ללא מוצא ומשאית דוהרת לעברם.

הילדים במחקר סבלו מ PTSD כתוצאה מהתעללות פיזית, רגשי o מיני, היה עד לאלימות או לחוות פרידה ואובדן מתמשך. סוג זה של טראומה התפתחותית משפיע לרוב על יכולתו של הילד להגיע לאבני דרך חברתיות, רגשיות ואקדמיות. ילדים אלו נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח דיכאון או חרדה בבגרותם.

ילדים עם נטייה גנטית (או בגלל הסביבה בה הם חיים) לחרדה יותר מבני גילם, נוטים יותר לפתח PTSD בתגובה לטראומה רגשית, אולי בגלל שהתגובות שלהם לחוויות חיים אחרות פשוט נשארו להם גם סף לחץ גבוה.

החוקרים בחנו 15 ילדים בגילאי 7 עד 13 שסבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. נפח ההיפוקמפוס נמדד בתחילת ובסיום תקופת המחקר של 12-18 חודשים. לאחר תיקון הבגרות המגדרית והפיזיולוגית, הם גילו כי לילדים יש תסמיני לחץ חמורים יותר ויש להם רמות גבוהות יותר של קורטיזול לפני השינה (סמן נוסף למתח). בסבירות גבוהה יותר היה להם ירידה בנפחי ההיפוקמפוס שלהם בתחילת המחקר מאשר בסוף המחקר (בהשוואה לעמיתיהם פחות מושפעים אך פחות טראומטיים).

אף על פי שרמות מתח יומיומיות נחוצות כדי לעורר התפתחות תקינה של המוח, רמות מוגזמות עלולות להזיק ויש להן השלכות שליליות על ההתנהגות העתידית של אנשים. טיפול נפוץ ב- PTSD הוא לעזור למטופל לפתח נרטיב של החוויה הטראומטית. אבל אם הלחץ באירוע משפיע על אזורי המוח האחראים על עיבוד מידע ושילובו בסיפור, אשר ייתכן שהטיפול אינו יעיל באותה מידה ויש לשקול חלופות. 

כפי שראית, חשוב מאוד לקחת בחשבון את רווחתם של הילדים כדי להבטיח את אושרם ויציבותם הרגשית בעתיד.